One Shot, 2 Kills – Israeli Snipers Celebrate Shooting Pregnant Palestinian Women

 

קורבנות אופנה | ההדפסים שעל חולצות יחידות צה"ל: הרג תינוקות ונשים בהריון

מאת אורי בלאו | צילום: ינאי יחיאל

את מה שמטשטשות הפקודות, מבטאים חיילי צה"ל בדרך יצירתית בהדפסים על חולצות היחידה: בצנחנים מפארים את החורבן בעזה במבצע עופרת יצוקה; בגבעתי מטווחים אשה הרה, ומתחתיה הכתובת: "ירייה אחת, שני הרוגים"; בגולני מתגאים במסגד מפוצץ, ומכריזים: "רק אלוהים סולח"; בקורס צלפים סוגרים כוונות על ילד, לצד הכתובת: "יותר קטן, יותר קשה". דובר צה"ל: ההדפסים אינם מייצגים את ערכי רוח צה"ל

הפעילות בבית הדפוס למוצרי טקסטיל "אדיב" שבדרום תל אביב אינה פוסקת לרגע. אל המשרד באים כל העת לקוחות, רבים מהם חיילים במדים, כדי להזמין פריטי לבוש שעליהם יוטבעו סמלי יחידתם, לרוב בצירוף סיסמה ואיור כבחירתם. עשרות מטרים מכאן, במפעל של החברה, הופכים דפי הסקיצות שמביאים החיילים לגלופות שבאמצעותן מטביעים את הציורים והסיסמאות על הפריטים שהוזמנו, בעיקר חולצות וכובעים, אבל גם קפוצ’ונים, מעילי פליס ומכנסיים. צעיר ערבי מיפו מפקח על הפועלים המטביעים את הסמלים והקריקטורות ואחר כך מוסר לחיילים את המוצרים המוכנים.
סקירה של חולצות צבאיות שהודפסו במפעל זה ובאחרים בשנים האחרונות מגלה שתינוקות מתים, אמהות בוכות על קברי ילדיהן, כוונת רובה המכוונת אל ילד ומסגדים מפוצצים הם רק מקצת הדימויים שבחרו חיילי צה"ל מיחידות שונות לצייר על חולצות שהם מדפיסים לציון סוף המסלול, או סוף הקו שלהם. כמו האיורים, גם הסיסמאות המודפסות לצדם אינן צמחוניות: חולצה של צלפי חי"ר שעליה נכתב "better use durex" (עדיף להשתמש בקונדום דורקס) ליד ציור של תינוק פלסטיני מת, שלצדו אמו הבוכייה ודובון צעצוע; חולצה של צלפים מגדוד שקד בגבעתי ובה מוצגת אשה פלסטינית הרה כשכוונת רובה ממוקדת על בטנה והכיתוב מכריז "1 shot 2 kills" (ירייה אחת, שני הרוגים); חולצת סיום קורס צלפים אחר המציגה ציור של תינוק פלסטיני שהופך לילד לוחמני ואז לגבר חמוש והכיתוב "לא משנה איך זה מתחיל, אנחנו

עובדים בבית הדפוס למוצרי טקסטיל ‘אביב’. חיילים מזמינים כ-500 דוגמאות חדשות מדי חודש

נשים לזה סוף"; חולצה של גדוד חרוב המכריזה ש"לא נירגע עד וידוא הריגה" לצד ציור של סמוראי ועוד.
קיימות גם חולצות רבות בעלות מסר מיני בוטה. כך, למשל, על חולצה של גדוד לביא המציגה חייל עומד ליד צעירה חבולה נכתב "בטח אותך אנסו!" על חולצה אחרת, של גדוד חרוב, נראית צעירה נשענת על כלי נשק המזכיר איבר מין גברי ולצדו נכתב "זונות!"
מקצת הדימויים והסיסמאות מבליטים מעשים שהצבא מכחיש באופן רשמי את קיומם, דוגמת וידוא הריגה, ופגיעה מכוונת באתרים דתיים או בילדים ובנשים.
מלאך המוות
משיחות עם חיילים רבים בשירות סדיר מתברר כי הדפסת חולצות כאלו היא תופעה מוכרת בשנים האחרונות. גם בפורום "צבא וביטחון" של האתר "פרש", שדן השבוע בעניין, סיפרו גולשים שונים על חולצות כאלו. אחד מהם, למשל, סיפר על חולצה שעליה מצויר "צלב של כוונת טלסקופית על אשה בעלת מראה ערבי שאוחזת בתינוק, עם סיסמה בסגנון ‘להרוג אותם כשהם עוד קטנים’", שהודפסה בסוף קורס צלפים ונראה שנפסלה על ידי הסגל הפיקודי.
במקרים רבים, טרם ההדפסה, אכן מועבר התוכן לאישורו של אחד מאנשי הסגל ביחידה המזמינה, אך נראה שלפיקוד הבכיר אין באמת שליטה על התכנים המודפסים, משום שלעתים זו יוזמה פרטית של חיילים שאינה מגיעה לאישורם של המפקדים. יתרה מזאת, איורים או כיתובים שביחידות מסוימות נאסרו בעבר להפצה, אושרו ביחידות אחרות. כך, למשל, נפסלו בעבר חולצות שעליהן נכתב "לא נירגע עד וידוא הריגה" (נוהל שצה"ל מכחיש בכלל את קיומו), אך חולצה כזאת הודפסה בינואר 2008 בגדוד חרוב.
גם הכתובת "תדע כל אם ערבייה שגורל בנה מצוי בידי!" שהודפסה בסוף 2008 בחטיבת גבעתי, נפסלה בעבר להדפסה על חולצה של יחידת חי"ר אחרת. אחד מחיילי גבעתי סיפר השבוע, שהמחלקה שלו הדפיסה עשרות חולצות, מעילי פליס ומכנסיים שעליהם הוטבעה הכתובת. "מצויר שם חייל בדמות מלאך המוות ליד רובה ועיר ערבית", הוא מסביר. "המשפט ‘תדע כל אם ערבייה כי גורל בנה תלוי בידי!’ היה מבחינתי מאוד חזק. הכי מצחיק שכשהחייל שלנו בא לקחת את החולצות, הבן-אדם שהדפיס אותן היה ערבי והיה לו כל כך לא נעים, שהוא אמר לבחורה בדלפק שתלך ותביא לו את החולצות".
זה עובר אישור של המפקדים?
"בדרך כלל החולצות עוברות איזה סלקציה של קצין, אבל במקרה הזה הן אושרו רק ברמת סמל המחלקה. הזמנו חולצות לשלושים חיילים והם מאוד התלהבו וכל אחד רצה כמה דברים (פריטים) ושילם בממוצע 200 שקל".
מה אתה חושב על הכתובת שהודפסה?
"אני לא כל כך אהבתי את המשפט, אבל רוב החיילים רצו אותו".

כוונות טובות
רבות מהחולצות הבעייתיות ביותר הוזמנו על ידי בוגרי קורסי צלפים, שאותו עוברים יחד חיילים מיחידות שונות. ביולי 2007 הודפסה בסיום הקורס חולצה שבה מצויר ילד קטן נושא רובה במרכזה של כוונת רובה ולצדו הכיתוב "יותר קטן – יותר קשה!" שנה קודם לכן הדפיסו בוגרי "צוות כרמון" של קורס צלפי סיירות חולצה שעליה איור של פלסטיני נושא סכין במרכז כוונת רובה, והכיתוב "צריך לרוץ מהר, לרוץ מהר, לרוץ מהר לפני שייגמר" ומתחתיו נשים ערביות מתייפחות על קבר והכיתוב – "ואח"כ בוכות ואח"כ בוכות…" חולצת צלפים אחרת, שגם במרכזה דמות ערבי במרכז כוונת הרובה, מצהירה ש"הכל עם כוונות טובות". צלפים הזמינו גם את החולצות שבמרכזן אשה הרה במרכז כוונת רובה, וחולצה שעליה מצויר ילד מת.
ג’, חייל ביחידה מובחרת ובוגר קורס צלפים, מכיר את החולצות הללו. בשיחה עמו הוא מסביר ש"כשמסיימים את הקורס אז מחליטים ביחד איזו חולצה להוציא. זה סוג של גיבוש כזה וגם ידוע שמי שהוא צלף אז יש לו איזושהי שריטה בראש. יש בחולצות שלנו הרבה דו-משמעויות, למשל ‘אנשים רעים עם כוונות טובות’. בכל מחזור של כל קורס מוציאים דברים כאלה".

מתי לובשים את החולצות האלו?
"זה חולצות לבית, לריצה, לצבא. לא ליציאות. לפעמים אנשים שואלים מה זה, עד שהם מבינים את המשמעות".
על החולצה שמציגה אשה הרה במרכז כוונת הוא אומר ש"יש אנשים שחושבים שזה לא הולם וגם אני חושב ככה, אבל אין לזה באמת משמעות, כלומר זה לא שמישהו ילך ויירה באשה בהריון".
מה הרעיון מאחורי החולצה שבמרכזה דמות של ילד והכיתוב "יותר קטן – יותר קשה!"?
"זה גם ילד, אז יש לך קצת יותר בעיה (מוסרית) וגם המטרה יותר קטנה".
המפקדים שלכם מאשרים את הדפסת החולצות?
"כן. למרות שפעם פסלו איזו חולצה שהיתה קיצונית מדי, אני לא זוכר מה היה עליה".
גם החולצות האלו נראות די קיצוניות. למה מציירים ילד בתוך כוונת – אתם יורים בילדים?
"בתור צלף יש לך הרבה פעמים מצבים שהם קיצוניים. אתה רואה פתאום ילד קטן שמרים נשק וזו החלטה שלך אם לירות או לא לירות. החולצות האלו זה חצי ציניות על גבול האמת, והן באות להמחיש את המצבים הקיצוניים שאתה אולי תיתקל בהם. מי שאשכרה רואה את המטרה שלו בעיניים, זה צלף".
אתה נתקלת במצב כזה?
"למזלי לא מול ילד, אבל כן מול אשה. היתה מישהי שלא החזיקה נשק אבל היתה קרובה לאזור שאסור היה לה להיות בו ויכלה להיות מאיימת".
ומה עשית?
"לא לקחתי" (כלומר, לא יריתי).
אתה לא מתחרט על כך, אני מניח.
"לא. במי שהייתי צריך לירות, יריתי".

באנו, ראינו, הרסנו
המציאות שעמה מתמודדים החיילים המשרתים בשטחים ניכרת בחולצות שהודפסו בזמן האחרון. חולצה שהודפסה רק בשבוע שעבר יכולה ללמד משהו על הלכי הרוח של חיילי גדוד לביא, המשרתים בגדה במשך שלוש שנים רצופות: "באנו… ראינו… הרסנו!" נכתב על החולצה, לצד איורים של כלי נשק, חייל בעל עיניים זועמות וכפר פלסטיני שבמרכזו מסגד חרב.
בכלל, מסגדים חרבים וישובים פלסטיניים בוערים הם דימוי שחוזר על עצמו בחולצות רבות. חולצה שהודפסה בגדוד 890 של הצנחנים לאחר מבצע עופרת יצוקה בעזה מתארת חייל דמוי קינג-קונג במרכזה של עיר תחת מתקפה. הסיסמה לא משתמעת לשתי פנים: "אם אתה מאמין שיכולים לתקן, תאמין שיכולים להרוס!"
י’, חייל מישיבת הסדר (בני"ש, בן ישיבה, בעגה הצה"לית) הוא שצייר את החולצה הזאת. "מראים את זה לסגל לפני שמדפיסים", הוא אומר.
מה החייל מחזיק בידו?
"מסגד. לפני שציירתי את החולצה התלבטתי, כי רציתי שזה יהיה כמו קינג-קונג אבל לא משהו מפלצתי מדי. הבני"ש הזה, ההוא שמחזיק את המסגד, רציתי שהוא ייראה עם פנים יותר נורמליות, כדי שזה לא ייראה כמו קריקטורה אנטישמית. חלק מהאנשים שראו את זה אמרו לי ‘זה מה שיש לך להראות על צה"ל? שהוא הורס בתים?’ אני מבין אנשים שמסתכלים על זה מבחוץ וככה רואים את זה, אבל אני הייתי בעזה וכל הזמן הדגישו שמטרת המבצע זה לגרום להם להרס של תשתיות כדי שהמחיר שהרשות וההנהגה ישלמו יגרום להם להבין שלא משתלם להם להמשיך בירי. אז זה הרעיון של ‘אנחנו באים להרוס’ בציור".
לדברי י’, "את רוב החולצות האלו האנשים לובשים בצבא, לא באזרחות, ובתוך הצבא האנשים מסתכלים על זה בצורה אחרת. אני לא חושב שאני אלך עם החולצה הזאת ברחוב, כי היא תמשוך אש. אפילו בישיבה שלי אני לא חושב שאנשים יאהבו את זה". י’ צייר בשביל היחידה שלו גם את חולצת סוף הטירונות, שבה אגרוף קמוץ מנתץ את סמל הצנחנים. הכיתוב מעל הציור הוא "צוויג הגנה לישראל" ובגרסה הראשונה של החולצה נכתב "עד לכדור בראש…"
"צוויג", מסביר י’, "זה השם של המ"פ שלנו שתמיד היה אומר בשיחות שכל עימות בינינו לבין האויב יסתיים רק בתוצאה אחת: כדור בראש של האויב. אבל מישהו מהסגל אמר להוריד את זה, כי זה נשמע יותר מדי לוחמני. אנשים בתוך הפלוגה מבינים את המשמעות של המשפט הזה, אבל אם מישהו מבחוץ רואה זה נשמע יותר מדי הרסני".
מאיפה מגיע האגרוף?
"זה מזכיר את הסמל של כהנא. לקחתי את זה מסמל של משהו ברוסיה, אבל זה בעיקרון אמור להיראות כמו הסמל של כהנא, של ‘כהנא צדק’… זה בצחוק כזה, המ"פ שלנו לוחמני כזה".
זו חולצה שהודפסה?
"כן. זו היתה חולצה של הפלוגה, הדפסנו איזה מאה ומשהו חולצות כאלו".
גם בחטיבת גולני לא מקפידים לשמור על קדושתם של סמלים דתיים. מחלקת החבלה "טורפי הלילה" של גדוד 13 בגולני הזמינה בינואר השנה חולצה שבה מצויר שדון גולנצ’יק המפעיל מטען שמחריב מסגד ומעליו הכתובת "רק אלוהים סולח". אחד מחיילי המחלקה התעצבן כשנשאל מה הרעיון מאחורי החולצה ואם ביחידתו נוהגים לפוצץ מסגדים. "אין לזה המון משמעות, סתם חולצה של המחלקה שלנו", השיב. "זה לא איזה איי-איי-איי. חבר שלי צייר ועשינו מזה חולצה של המחלקה".
מה הרעיון של "רק אלוהים סולח"?
"סתם פתגם".
לאף אחד לא היתה בעיה עם זה שמפוצצים בציור מסגד?
"אני לא מבין לאן אתה חותר. אני לא אוהב את הזרימה שלך. אל תיקח את זה למקומות שאתה לא אמור לקחת, כאילו אנחנו שונאים ערבים".
באותו הגדוד הדפיסו לאחר מבצע עופרת יצוקה חולצה שבה נראה ראש ממשלת חמאס, איסמעיל הנייה, כשנשר מחדיר את איבר מינו לאחוריו. הכתובת אינה משאירה מקום לספק: "הנייה, כל הזין ברובאית! סוף מבצע עופרת יצוקה". ס’, חייל מהמחלקה שהזמינה את החולצה, מספר שהרעיון נשאב מחולצה דומה שהודפסה לאחר מלחמת לבנון השנייה, ובה צויר חסן נסראללה במקום הנייה. "בגלל איך שהחולצה היתה אז לא מאשרים דברים כאלה פלוגתית. זו פשוט חולצה שאנחנו הוצאנו במחלקה", הוא אומר.
מה הבעיה בחולצה הזאת?
"יש אנשים שמפריע להם לראות את הדברים האלה, מבחינה דתית וזה".
איך הגיבו אנשים שראו אותה?
"אצלנו במחלקה אין כל כך הרבה דתיים, אז זו לא היתה בעיה. זה משהו שהחבר’ה פשוט רוצים להוציא. מסתובבים עם זה יותר בבית ולא בתוך הפלוגות, כי זה מפריע לאנשים, בעיקר לדתיים. הקצינים אומרים לנו שעדיף שלא נלבש חולצות כאלו בתוך הבסיס".
גזענות וניבול פה
הסקיצות השונות שהודפסו בשנים האחרונות במפעל "אדיב", מהגדולים מסוגו בישראל, מסודרות בעשרות מגירות לפי שמות היחידות הצבאיות שהזמינו אותן: צנחנים, גולני, חיל האוויר, צלפים, שמשון ועוד ועוד. בתוך כל אחת מהמגירות מאוחסנים מאות איורים, הממוינים לפי השנה שבה הוזמנו.
רבים מההדפסים הם קריקטורות וסיסמאות מההווי היחידתי, בדיחות פנימיות שזר לא יבין ואולי גם לא יתעניין בהן, אך קצתם מבטאים הווי תוקפני, גס ואלים במיוחד. מנהל המפעל, חיים ישראל, עובד במקום מאז תחילת שנות השמונים. לדבריו, בממוצע מדפיסים ב"אדיב" כאלף דוגמאות שונות מדי חודש, ולהערכתו מחציתן בשביל חיילים. ישראל זוכר שבתחילת עבודתו במפעל כמעט לא הודפסו פריטי לבוש לאנשי צבא. "הראשונים שעשו את זה היו מהנח"ל", הוא מספר. "אחר כך גם יחידות חי"ר אחרות התחילו להוציא חולצות והיום כל קורס של 15 איש מוציא חולצות".
מפעם לפעם, הוא מספר, קיבל תלונות מקצינים. "לפעמים החיילים עושים דברים שהם הווי פנימי שרק הם מבינים, ולפעמים עושים איזה שטות שהם מקצינים", הוא אומר. "קרה לי כמה פעמים שמפקדים התקשרו אלי ואמרו ‘איך אתה מדפיס דברים כאלה לחיילים?’ – למשל בחולצות שהתלכלכו יותר מדי על הערבים. אמרתי להם שזו חברה פרטית ולא מעניין אותי התוכן. אני יכול לפרסם מה שאני רוצה. אנחנו ניטרליים. תמיד היו קיצוניים יותר ונורמליים יותר, פשוט היום יותר אנשים עושים חולצות".
אביתר בן-צדף, עמית-מחקר במכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור (ICT) ובעבר עורך הביטאון הצבאי "מערכות", מסביר שתופעת הדפסת החולצות היא תוצר של "המירוץ המטורף של החי"רניקים לייחודיות. פעם חיילים לא נשאו על עצמם סמלי יחידות. מה שקרה מאז זה תוצר של ההחלטה לתת סמל וכומתה לכל יחידה, וכדי להגיע לגיבוש יחידתי, כל יחידה יצרה משהו שייחודי רק לה. כיום, התכנים על החולצות הם לעתים מחפירים. זה נובע מכך שבארץ ניבול הפה מאוד מקובל ונורמטיווי וקיים חוסר כבוד לאדם ולסביבתו, שכולל גם גזענות שמופנית לכל הכיוונים".
יוסי קאופמן, מנהל פורום צבא וביטחון באתר "פרש", שירת בשריון בשנים 96′-99′. "גם אני ציירתי חולצות ואני זוכר את החולצה הראשונה", הוא אומר. "זה היה אז סמל קטן מלפנים ואיזושהי בדיחה פנימית, ‘כשנמות נגיע לגן עדן כי את הגיהנום כבר עברנו’".
בעבודתו באתר "פרש" נחשף קאופמן גם לחולצות מהסוג שמוצג בכתבה: "אני יודע שיש חולצות כאלו: גם שמעתי, גם קצת ראיתי. אלו לא חולצות שהחיילים יכולים ללבוש באזרחות, כי יסקלו אותם באבנים, ולא בערב גדוד, כי המג"ד יתעצבן, אז הם לובשים אותן במעט מאוד הזדמנויות. יש כל מיני דברים של הומור שחור, בעיקר של צלפים: ‘חבל שתרוץ כי תמות עייף’ עם ציור של ילד פלסטיני ולא של מחבל. יש חולצה של גולני או גבעתי של חייל שאונס בחורה וכתוב למטה, ‘אין בתולות – אין פיגועים’. אני צחקתי מהרעיון, אבל זה היה די מזעזע. בזמנו, כשביקשו ממני לצייר דברים כאלה אמרתי שזה לא מתאים".
דובר צה"ל מוסר בתגובה כי "פקודות הצבא אינן מתייחסות לביגוד אזרחי, לרבות חולצות המופקות בתום טירונות וקורסים שונים. ההדפסים על החולצות מודפסים ביוזמתם האישית של החיילים ועל גבי חולצות אזרחיות. הדוגמאות שמביא כתב ‘הארץ’ אינן עולות בקנה אחד עם ערכי רוח צה"ל, אינן מייצגות את ההוויה בצה"ל וחסרות טעם. הומור מסוג זה ראוי לכל גינוי והוקעה. במסגרת כוונת צה"ל לפעול למיגור מיידי של התופעה מועברים דגשים למפקדים, לפיהם ראוי בין היתר לעשות שימוש בכלים פיקודיים ומשמעתיים נגד השותפים למעשים מסוג זה".
שלמה ציפורי, סא"ל במילואים ועורך דין המתמחה במשפט צבאי, אומר שהצבא מעמיד לדין חיילים גם על עבירות הנעשות מחוץ לבסיס ובשעות הפנאי שלהם. על כיתובים שיש בהם "פגיעה בכבוד הצבא ובכבודם של לובשי המדים" אפשר לדבריו "להעמיד את החיילים לדין באשמת ‘התנהגות מבישה’ או ‘פגיעה במשמעת’, שהינם סעיפים כלליים בחוק השיפוט הצבאי".
מתחת לחגורה
מה אומרות החולצות הללו על החיילים שמזמינים ולובשים אותן ועל ישראל בכלל? ד"ר אורנה לוי ששון, מרצה בכירה במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת בר אילן ומחברת הספר "זהויות במדים", שעסק בין השאר בדימויי הגבריות של צה"ל, אומרת שזה "חלק מתהליך ההקצנה הימנית שכל המדינה עוברת מאז האינתיפאדה השנייה, והחיילים נמצאים בחוד החנית שלו. זה מתבטא באופן הכי בוטה בקרב חיילים בשטחים. יש פחות הקפדה משהיתה בעבר, ויותר ויותר קהות חושים. יש תפיסה שהפלסטיני הוא לא בן אדם, בן אנוש, שזכאי לזכויות בסיסיות, ולכן אפשר לעשות לו הכל".
אפשר לראות את זה כדרך לפרוק תוקפנות?
"לא. אני חושבת שזה מחזק וממריץ תוקפנות ונותן לה לגיטימציה. מה שאותי מטריד זה שחולצות זה דבר שנשמר. החיילים לובשים את זה אחר כך באזרחות, החברות שלהם לובשות את זה אחר כך. זו לא התבטאות, אלא משהו פיזי שנשאר, שמסתובב אחר כך בעולם. מעבר לזה, בעיני החיבור בין תפיסות סקסיסטיות לתפיסות לאומניות, כמו בחולצה של ‘לזיין את הנייה’, הוא מעניין. השוביניזם הלאומי והמגדרי מתחברים ומחזקים זה את זה. זה כינון של גבריות שמעוצבת על ידי כוחנות אלימה כלפי נשים וערבים, גבריות שרואה כלגיטימי לדבר באופן גס ואלים כלפי נשים וערבים".
אל"מ (מיל’) רון לוי התחיל את שירותו הצבאי בסיירת מטכ"ל לפני מלחמת ששת הימים. בשנים 74′-77′ היה הפסיכולוג הראשי של צה"ל, ובשנות השמונים ראש מחלקת בריאות הנפש בצה"ל. "אני מכיר דברים כאלה על פני ארבעים-חמישים השנים האחרונות", הוא אומר, "וכל פעם הם מקבלים ביטוי אחר. התוקפנות והאלימות הן עתיקות יומין והיום זה פשוט מתבטא דרך החולצות. מבחינה פסיכולוגית זו אחת מצורות ההשלכה של הכעס, התסכול והאלימות של החיילים. זה ביטוי מסוים של דברים שאני קורא להם ‘מתחת לחגורה’".
אתה חושב שזו דרך טובה לפרוק כעסים?
"זה בטוח, אבל יש כאן גם דברים שחורגים מהנורמה".*
מקור
עוד בקטיגוריה: עופרת יצוקה | עדויות החיילים נחשפות: הוראות פתיחה באש מתירניות, הרג אזרחים פלסטינים, הרס מכוון